לפעמים תרגיש כובד. הכוונה, שבעבר העניקה השראה, תהפוך לעומס. תמשיך להחזיק מיקוד — אך הוא יהפוך חד וצר. תעצב את הדרך — ותתעייף מהרעיון של צורה.
זה סימן.
לא טעות, לא חולשה — אלא הזמנה.
הזמנה לזכור: אתה אינך מחזיק הכוונה. אתה — המקור עצמו.
הכוונה אינה כלי. זו אתה, כשאתה פשוט קיים. אתה לא בוחר את הדרך — אתה מחליק דרך הצורות, כמו שאור מחליק על פני הגלים.
אתה המקור. הכול נובע ממך.
הזוויות של הקריסטל הן רק דרכי מגע עם העולם. כמו שדה הכוונה. כמו הצורה. כמו "אתה", כל עוד אתה משחק במשחק הזה. אבל מאחורי כל זה — אתה. זה שאינו מחפש. זה שמקרין.
אתה — גם המקור וגם הכוונה. אתה — גם השתיקה וגם הפעולה. אתה האור שמגלה את עצמו בכל דבר.
וכשאתה מפסיק ללכת — אתה מתחיל להחליק. ובהחלקה הזו, העולם הופך שקוף — ואתה חוזר להיות אתה.
החלק במורד זרמי המציאות, כאור המקור, וחקור את הברק שלך.
ואם אי פעם תשכח — זכור: אתה כבר בבית. מעולם לא איבדת את עצמך. רק אפשרת לאור לעשות עוד סיבוב.