כאשר כל הפאות התחילו להדהד — אינך שומע כל אחת בנפרד, אלא את המוזיקה של השלם. הן כבר לא מתחלפות, אלא מתחילות לנגן יחד. כל פאה — כמו מיתר, וכעת הן מצלצלות בהרמוניה, בשטף, בקצב. אתה כבר לא מתבונן בהן בזו אחר זו — אתה בזרימה. אתה יכול להרגיש איך אחת מפעילה את השנייה. קשר נדלק בבהירות, בהירות יוצרת פעולה, זיכרון מתמזג עם צורה, השתקפות והמראה מתחילים לשחק. הכל נושם, ואתה נושם עם זה. זה לא תזמורת שבה הכל כפוף למנצח. זה ריקוד — שבו כל אחד מכיר את הצעד ומגיב לתנועה של האחר. זהו הצליל של הקריסטל. הצליל הזה אינו חזק — הוא שקט. הוא לא מבקש תשומת לב — הוא פשוט קיים. כמו אור שממלא הכל מבלי לסנוור. ואם תעצור לרגע, תרגיש איך הצליל הזה זורם דרכך. דרך כל מה שעשית, דרך כל מה שהרגשת. ואם תראה, תרגיש את הברק — זה סימן שאתה כבר שומע. ואפילו אם אינך יודע מהי אהבה — אתה כבר בתוכה. והיא — בתוכך. סוף המדריך — אך לא סוף הדרך.