יש תחושה שמתעוררת לפני שאתה עושה משהו. עוד לא עשית את הצעד, אבל אתה כבר מוכן. עוד לא אמרת את המילה, אבל היא כבר בתוכך. זו לא פעולה. זו מה שמוליד את הפעולה. זוהי הכוונה. היא עולה מבפנים, אך פונה החוצה. היא מחברת את הדחף הפנימי עם הצורה. הכוונה לא חושבת, לא מתכננת. היא יודעת לאן היא הולכת. היא לא צריכה הוכחות. היא כבר בתנועה. כדי להתחיל לראות את שדה הכוונה, צריך תחילה להיכנס לשקט. לחוש את השלווה שבה אתה לא ממהר — ורק אז הכיוון יתחיל להתגלות. לא כמחשבה, אלא כהטייה עדינה. כמו "לשם". היא לא צועקת. היא לא דורשת. היא פשוט קיימת. אתה יכול לזכור את ההרגשה הזו. כשהכרת את הצעד שצריך לעשות — ועשית. כשתמשכת למשהו — ולפני שעשית, הרגשת את הפנייה הפנימית. לראות או לחוש את הכוונה אפשר מתוך השקט. היא כמו דחיפה קלה, צל של תנועה, קריאה שקטה. הרגש אותה. התבונן. פשוט היה קרוב. שדה הכוונה — הוא המדרגה השנייה. זו לא פאה. זה מה שדרכו אחר כך עוברות הפאות. בלי כוונה — הצורה ריקה. עם כוונה — היא מתעוררת לחיים.